פסק-דין בתיק ת"ק 14941-09-12

1.         עניינה של התביעה הינו דרישה כספית מהנתבעת בסך 8,000 ש"ח בגין חיובי צריכת מים לתקופה מיום 4.3.04 ועד ליום 9.10.07 ובגין פעולות גבייה שמבצעת הנתבעת כלפי התובע לשיטתו -שלא כדין.

2.         לטענת התובע, כפי שעולה מכתב התביעה, הנתבעת לא נקטה בפעולות גבייה במשך כ-7 שנים וכי דרישת התשלום הראשונה שקיבל בגין צריכת המים לתקופה זו הינה מיום 13/6/12 ( ת/1). כעולה מת/1 התובע נדרש לשלם חוב בסך 6,797 ש"ח. לטענת התובע, לא נותר לו כל חוב אצל הנתבעת ומשביקש לברר את החיובים נתקל בהתחמקות מטעם הנתבעת בנימוק שהדבר כרוך בתשלום אגרה. עוד טוען התובע, כי הוא לא צרך את כמות המים נשוא חיובי הצריכה.

3.         הנתבעת מכחישה בכתב הגנתה את טענות התובע וטוענת, כי יש לדחות את התביעה שכן, הסעד המבוקש על ידי התובע הינו למעשה סעד הצהרתי לביטול חיובי הצריכה. לטענתה, בית המשפט לתביעות קטנות נעדר סמכות ליתן סעד זה מכוח סעיף 60 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד -1984. למעלה מן הצורך, טוענת הנתבעת, כי עסקינן בסרבן תשלום. לשיטתה, חיובי הצריכה לא התיישנו, זאת, הואיל ונקטה בהליכים מנהליים לגביית הכספים לפני מספר שנים, הליכים שמנעו את ההתיישנות.

כעולה מרישומיה, הנתבעת שלחה לתובע מספר הודעות דרישה וביצעה עיקול מיטלטלין ברישום ע"י הדבקה בנכס ביום 24.11.05. כמו כן, התובע הגיע למשרדי הנתבעת ביום 1.1.06 וביום 20.8.06 וקיבל הסבר על החוב. ביום 7.6.07 בוצעה פעולת ניתוק מד המים וביום 12.1.09 התובע פנה טלפונית לנתבעת בקשר לחוב. עוד טוענת הנתבעת, כי חיובי התובע התבססו על נתוני צריכת מים שנמדדו בפועל על פי קריאות מדי המים.

4.         ביום 6.1.13 התקיים דיון במעמד הצדדים בו שבו הצדדים על טענותיהם ואף הגישו ראיות התומכות לדידם בגירסותיהם.

דיון ומסקנות:

5.         לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי עדויות הצדדים ולאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו המהלך הדיון ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות.

6.         תחילה, סבורני, כי בפני התובע עומדות משוכות גבוהות שלא עלה בידיו לדלג מעליהן. ראשית, התובע העיד בפני, כי הינו מצוי בהליכי פשיטת רגל ועל כן, ספק בעיני האם הינו רשאי להגיש תביעה מבלי לקבל  תחילה אישור בית המשפט של פש"ר.

            שנית, עניינה של התביעה נסוב סביב טענת התובע להתיישנות החוב בגין מחדלי הנתבעת לבצע פעולות גבייה במשך תקופה בת 7 שנים. דא עקא, לא ברור, כיצד טענת התיישנות מהווה עילת תביעה. שכן, ההתיישנות במשפט הישראלי הינה דיונית ואיננה מהותית, ומשמשת כמגן מפני תביעה ולא כרומח ואילו מבוקש מבית המשפט להצהיר על התיישנות החוב, הרי שזהו סעד הצהרתי שאיננו בסמכות ערכאה זו. 

7.         אך לגופה של טענת התובע סבורני, כי דינה להידחות. הנתבעת הגישה ראיות שסומנו כנ/1 מהן עולה, כי הנתבעת ביצעה פעולות גבייה רבות במהלך התקופה הרלבנטית, פעולות העוצרות, הלכה למעשה, את מרוץ ההתיישנות. יפים הדברים שנאמרו בהקשר זה בעת"מ -6882-11-10 , סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (פורסם בנבו) , " אף בענייננו, לצורך טענת ההתיישנות, יש לראות בהליכי גבייה מנהליים כשווי ערך להליכי תביעה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגבייה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות". 

8.         אף באשר לטענת התובע, כי חוייב חיובים מופרזים, בהיעדר הצגת ראיות התומכות בטענתו זו, אין בידי להכריע בה ודינה להידחות שכן, כלל נקוט בידי בית משפט, כי המוציא מחברו עליו הראייה. במקרה דנן, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בסכום של כ- 8,000 ש"ח. התובע לא הרים לדידי את נטל הראייה ומשכך, דין תביעתו להידחות.

            התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 350  ש"ח אשר ישולמו לה תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום,  ב' שבט תשע"ג, 13 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: